גם עיתונאי וגם טרוריסט 

מדינת ישראל נמצאת כעת בשלב מכריע של מלחמתה בטרור האיסלאמי. החודשים הבאים צפויים לעצב מחדש את עתיד יחסי הכוחות במזרח התיכון, בעוד הקהילה הבינלאומית, גם היא, הפכה עתה לצלע בלתי נפרדת של השינוי הנדרש.

מוסר ומידתיות במלחמה


חטיפתם של חיילי צה"ל על ידי פעילי ארגון הטרור חיזבאללה, וכך ירי הקטיושות על ערי ישראל, פתחו מערכה צבאית אשר הציבה כיעד ביטחוני ואסטרטגי את "חיסול התשתית הצבאית שפיתח המזכ"ל חסן נסראללה". גם אם הטיפול בשורשי הטרור הלבנוניים הושג במלואו, וגם אם לאו; גם אם היה הוא צריך להיעשות על דרך התקיפה האווירית, וגם אם יעשה הוא על דרך המשא ומתן, נראה כי המלחמה בגושי הטרור העלתה לתודעה הבינלאומית סוגיות רבות מתחום דיני המלחמה.


מפציצים את "אל-מנאר"

ימים ספורים לאחר תחילת פעילות חיל האוויר לסיכול יעדי טרור בדרום לבנון, פגעו מטוסי קרב במוקדי אנטנות השידור, ובבניין תחנת "אל מנאר", רשת הטלוויזיה של ארגון החיזבאללה. המהלך הישראלי עורר תגובות בינלאומיות נזעמות. במכתב חריף שפרסמה אז הפדרציה הבינלאומית של העיתונאים (IFJ), גינה הארגון את מתקפת חיל האוויר, והתריע כי "המתקפה הישראלית, שמהווה דפוס התנהגות, שמה את כלי התקשורת למטרה ומאיימת על חיי עיתונאים. התקפה זו, שמאשרת שימוש באלימות על-מנת לרמוס כלי תקשורת, היא הפרה של החוק הבינלאומי".


על המכתב חתם מזכ"ל הארגון, אידן ווייט, אשר כתב כי "הפצצת 'אל-מנאר' היא המחשה ברורה לכך שישראל מחזיקה במדיניות של שימוש באלימות על-מנת להשתיק כלי תקשורת עמם היא אינה מסכימה". לדבריו, פעולה זו עלולה להפוך את התקשורת למטרה שגרתית בכל קונפליקט. זו אסטרטגיה שתביא אסון על חופש הביטוי ואסור לשום ממשלה דמוקרטית לאמץ אותה".

הביקורת על הפצצת מוקדי השידור של תחת הטלוויזיה "אל מנאר" - המשיכה וגברה. מזכ"ל ארגון "עיתונאים ללא גבולות", רוברט מינאר, אשר ביקר באותה עת בביירות, נועד עם בכירים בתחנות הטלוויזיה LBC, NEW-TV ואל-מנאר. מינאר, הצהיר, בלא כל הסתר, את מטרת ביקורו בלבנון:

1. הבעת סולידאריות עם העיתונאים הלבנונים, ביניהם עם אנשי "אל מנאר", ללא קשר לעמדות שהם מציגים בכלי התקשורת מטעמם.

2. להדגיש כי אסור בתכלית האיסור לתקוף עיתונאים המוגנים, בדומה לאזרחים, על-פי אמנת ז'נבה.

3. על-פי טענת מזכ"ל ארגון "עיתונאים ללא גבולות": אין לראות "באל מנאר" כ"יעד צבאי לגיטימי".

העיתון הלבנוני "אל-ספיר" דיווח ב- 28 ביולי 2006, כי רוברט מינאר ביקר בחורבות תחנת הטלוויזיה "אל-מנאר", ובמקביל כי נפגש עם מנהלי יחסי הציבור של התחנה, איבראהים פרחאת, והאנוור ג'ומעה. על-פי הדיווחים, מינאר נועד לאחר מכן במשרדי המועצה הלאומית הלבנונית לתקשורת, גם עם מנכ"ל "אל-מנאר", חבר הפרלמנט לשעבר, עבדאללה קוסייר. בשיחה עם עיתונאים אמר מינאר כי "אין דבר היכול להצדיק את התקפת אמצעי התקשורת או פציעת והריגת עיתונאים בין אם אלה מ"אל-מנאר", LBC או NEW-TV".

מהותה של רשת "אל-מנאר"

טענותיהם של אנשי ארגון "עיתונאים ללא גבולות", וכן הביקורת שהעלו בכירי "הפדראציה הבינלאומית של העיתונאים", מחייבים דיון מעמיק באשר למהותה של רשת "אל מנאר". האם יש אפוא לראותה כיעד צבאי לגיטימי, או שמא יש לכסותה במעטפת הגנה "אזרחית" מפני כל פגיעה ישראלית?

להלן הרקע שלה: מאז היווסדה של הרשת בשנת 1991, רואה החיזבאללה בשידורי ערוץ הטלוויזיה "אל-מנאר" את אחד האמצעים העיקריים להעברת מסרי הסברה ותעמולה אל הקהילות הערביות והמוסלמיות ברחבי העולם. הרשת, אשר שייכת לארגון הטרור הלבנוני, מופעלת על-ידי פעילי חיזבאללה, וממומנת רובה ככולה על ידי המשטר האירני. התשתית התקשורתית מהווה אפוא ציר נוסף ומרכזי להעברת מסרים מלחמתיים, לגיוס מחבלים מתאבדים, להמשך איסוף הכספים לזרועות המבצעיים של הארגון, וכך לעידוד פעולות הטרור נגד אזרחי ישראל.

כחלק מאופי פעילותו, ארגון חיזבאללה היה לארגון הטרור הראשון בהיסטוריה המודרנית, אשר השכיל להקים רשת טלוויזיה - כזרוע אינטגראלית לפועלו. היטיב לתאר זאת אחד מבכירי הערוץ אשר אמר לאחרונה כי מטרת הפעילות הינה "לסייע לאנשים בדרכם לבצע את מה שהמערב הגדיר כפעולות התאבדות". "אל-מנאר", המטיפה לביצוע פיגוע התאבדות בדרך ל"השתלטות האיסלאם על העולם", כוללת בשידוריה תוכניות ילדים המטפחות את הגלוריפיקציה למחבלים המתאבדים, משדרת קטעי ווידאו הקוראים להסלמת הפיגועים כנגד כוחות הקואליציה בעיראק, ומוסיפה לשדר כדרך קבע, מסרים אנטישמיים במהותם.

ההתעוררות הבינלאומית

התעוררותה של הקהילה הבינלאומית בשנים האחרונות, לנוכח פעילותה של "אל מנאר", הביאה לשינוי מעמדו ותהודתו של הערוץ ברחבי אירופה. בפגישה שנערכה ב-23 במאי 2005 התכנסו שרי התרבות מטעם האיחוד האירופי לדיון מיוחד בבריסל, שעיקרו: דרישתו של שר התרבות הצרפתי לחסום את שידורי "אל מנאר" בכל אירופה.

שר התרבות הצרפתי קרא אז לשרי האיחוד האירופי ללכת בעקבות החלטת בית המשפט הגבוה בצרפת, אשר פסק ב-13 בדצמבר 2004 כי יש להוריד לאלתר את שידורי "אל מנאר" בכל תחומי המדינה, על-רקע הפרתה החוזרת את האמנות הבינלאומיות נגד אנטישמיות, ולאחר שהתעלמה מהדרישות להימנע משידור הצהרות ברוח זו.

דוח שהופץ מטעם המרכז למורשת מודיעין ב-28 למרץ 2006, דיווח כי משרד האוצר האמריקני הודיע על הפעלת הצו הנשיאותי 13224 נגד ערוץ הטלוויזיה "אל-מנאר", ורדיו "אל-נור" של החיזבאללה, הנותן בידיו כלים משפטיים להפעלת סנקציות על פעילותן בארה"ב.

על פי הדו"ח, סטיוארט לוי, תת מזכיר משרד האוצר לענייני המאבק במימון טרור, הדגיש בטיוטת ההחלטה כי טלוויזיית "אל-מנאר" וכך רדיו "אלנור", מהווים את הזרוע התקשורתית של "חיזבאללה", ומסייעת לפעילות הטרור של הארגון. לדבריו, כל ישות המשתייכת לארגון טרור, גם אם הדבר נעשה בכסות של ארגון צדקה, עסק מסחרי או אמצעי תקשורת, הינה ישות טרוריסטית ממש כמו ארגון הטרור עצמו:

Any entity maintained by a terrorist group - whether masquerading as a charity, a business, or a media outlet is as culpable as the terrorist group itself

הקביעה של תת המזכיר האמריקני מהווה נקודת מפנה חשובה במדיניות הבינלאומית. הצו הנשיאותי ממחיש, אפוא, בבירור, כי בראיית הממשל האמריקני, אין לראות כל הבדל מהותי בין ארגוני הטרור, כדוגמת חיזבאללה, ובין הגופים והארגונים השייכים לתשתיות החברתיות, הפיננסיות והתקשורתיות של ארגוני הטרור3. כך לדוגמה, פועלת ישראל בסיוע מדינות אירופה כנגד התשתיות האזרחיות של ארגון חיזבאללה, נגד "ארגוני הצדקה" המגייסים כספי טרור, וכנגד המוסדות החינוכיים המטיפים לפיגועי התאבדות.

במסגרת פעילות זו הכליל משרד החוץ של האמריקני את טלוויזיית "אל-מנאר" ברשימת ארגוני הטרור ב-14 בדצמבר 2004, וכמו כן הוטלו מגבלות על הפצת שידורי "אל-מנאר" בצרפת (ובאירופה), בספרד (ובדרום אמריקה).

כותבי הדו"ח מטעם מל"מ, הדגישו בדבריהם כי "בעוד שהשיקול המוביל אצל צרפת והאירופאים היה התכנים האנטישמיים של שידורי "אל-מנאר", הרי שהשיקול המוביל של ארה"ב הינו היותו של הערוץ חלק בלתי נפרד מארגון "חיזבאללה". לטענת הכותבים, "ארגון חיזבאללה הוגדר בהודעה כארגון טרור מובהק, הפועל בחסותה של אירן ואשר היה אחראי, עד ל-11 בספטמבר, למותם של יותר אמריקנים מאשר כל ארגון טרור אחר".

"אל-מנאר" והמשפט הבינלאומי

מזכ"ל החיזבאללה, חסן נסראללה, כלל אינו מסתיר את כוונותיו. גם היום, הוא ממשיך ומתפאר בערוץ הטלוויזיה הלבנוני, ורואה בו כר פורה, ושופר להעברת מסריו. כך למשל, הייתה זו רשת "אל מנאר" במסגרתה הודיע על חטיפת החיילים הישראלים, וכך הייתה היא השדה התקשורתי להעברת נאומיו הבלעדיים בעת המלחמה.

גישתם של "עיתונאים ללא גבולות", וכך של שאר מבקרי פעילות צה"ל נגד תשתית התקשורת של חיזבאללה, מתעלמת מהעובדות המהותיות שבבסיסן העקרונות המוצהרים נגד פעילות הטרור הגלובלית. רשת "אל מנאר" מהווה אפוא יעד צבאי ולגיטימי, על פי כל כללי המשפט הבינלאומיים. תקיפת חיל האוויר הישראלי, אם כן, אינה מהווה הפרה לאמנת ז'נבה הרביעית, כי אם יישום הכללים המותווים על פיה.

אכן, גם בעת לחימה, כפופה מדינת ישראל לעקרונות המנהליים וההסכמיים של המשפט הבינלאומי. בבסיס דיני הלחימה עומדים אפוא ארבעה עקרונות יסוד המתווים את דרך פעילות קהילות העולם. עקרונות אלו התפתחו במהלך השנים, וחלקם באים לידי ביטוי במקורות שונים של המשפט הבינלאומי, כגון, תקנות האג משנת 1907 ואמנות ג'נבה משנת 1949. עקרונות אלו מקובלים בעולם כולו, ואף אומצו במדריכים צבאיים של מדינות רבות.

(1). העיקרון הראשון עולה בדמות ה"צורך הצבאי". עיקרון זה קובע, כי שימוש בכוח נגד האויב מותר כל עוד הוא נועד להשגת תכלית צבאית במסגרת המערכה נגד האויב.

(2). העיקרון השני הוגדר כ"עיקרון האבחנה". עיקרון יסודי זה קובע, כי חלה על הצדדים הלוחמים חובה להבחין בין יעדים צבאיים ואזרחיים ולכוון מתקפותיהם לעבר יעדים צבאיים בלבד. בעוד שתקיפת יעדים צבאיים היא מותרת (בכפוף ליתר דיני הלחימה), תקיפה מכוונת של יעדים אזרחיים - היא אסורה בהחלט.

(3). העיקרון השלישי מוגדר בדמות "הפרופורציונליות". בהמשך לעיקרון האבחנה, עיקרון הפרופורציונליות קובע, כי פגיעה אגבית באזרחים או ביעדים אזרחיים, הנגרמת כתוצאה מתקיפת יעד צבאי לגיטימי, תהא מותרת כל עוד הפגיעה האגבית הנגרמת לאזרחים אינה מופרזת (excessive) בהשוואה לתועלת הצבאית מן הפעולה. אם הנזק האגבי לאזרחים מופרז ביחס לתועלת הצבאית הצפויה מן התקיפה, חל איסור לבצעה?.

(4). העיקרון הרביעי: "עיקרון ההומניות". הנ"ל קובע איסור על גרימת סבל מיותר ללוחמי האויב, גם במסגרת תקיפת מטרה לגיטימית. מכוח עיקרון זה אסור השימוש בכלי נשק מסוימים, הגורמים ללוחמי האויב סבל שאינו הכרחי לצורך השגת התכלית הצבאית.

ככלל, דיני הלחימה במשפט הבינלאומי נוהגים לאבחן בין שתי קטגוריות מרכזיות: בין גופים לוחמים ובין גורמים אזרחים. בעוד שלוחמים הם מטרות לגיטימיות לתקיפה, תקיפה מכוונת של אזרחים הינה אסורה לחלוטין.

לאור המוצג, נראה אפוא כי תקיפת חיל האוויר את מוקדי פעילות רשת הטלוויזיה הלבנונית "אל מנאר", אכן עונה על ההגדרות הבינלאומיות. רשת החיזבאללה, לאור מאפייניה ודרכי פעילותה, עונה, אם כן, להגדרות הסייגים לתקיפה. היא משרתת את גוף הטרור, פועלת בחסותו ומטעמו, מסייעת למאמציו, וכך מקדמת מסריו. תקיפת חלק מתשתיותיה עונה להגרת "הצורך הצבאי" ומדגישה את הצורך לראות באנשיה כחולייה נוספת ואינטגראלית לרשת הטרור שהפיק חסן נסראללה בערי לבנון. זוהי מהות עיקרון האבחנה.

הקשיים שבדרך

המלחמה שנפתחה בגבול הצפון - אינה צפויה להסתיים אך שם. פעילות הכוחות בלבנון, היא המלחמה על עתידו של המזרח התיכון כולו ועל הגדרת כוחן של תנועות האיסלאם הפונדמנטליסטי ביבשות קרובות ורחוקות. השנים האחרונות המחישו לקהילה הבינלאומית עד כמה עמוקה סכנת האיסלאם הרדיקלי. פיגועי הטרור בישראל, ארה"ב, מדריד, לונדון, מצרים, בבירות אפריקה ומדינות אסיה - שבים וממחישים הצורך להגדיר מחדש את עידן מושגי הטרור שלפנינו.

אין לנו עוד עניין במלחמה קלאסית כבעידן ימי המלחמה הקרה. אין עוד מעצמה אל מול מעצמה, כי אם מדינה אל מול מיליציות מאורגות היטב של פעילי טרור חדורי רוח קרב דתית. "המלחמה החדשה" דורשת, אם כן, אמצעים חדשים; כללים חדשים. המקורות האידיאולוגיים של פיגועי הטרור, חשובים כיום לא פחות ממקורות האימונים, המימון, והכשרת המתאבדים. שם מתהווה המוטיבציה לפיגועים. תהליך ההכשרה, הוא-הוא התהליך שמסכן את החברה המערבית הדמוקרטית.

המצלמה כנשק הטרור

יש להכיר בכך שאנשי רשת "אל מנאר" דומים במהותם לפעילי חיזבאללה האוחזים נשק בידם. הם מצידם, אוחזים נשק מסוג אחר: אוחזים הם את נשק הפצת המוטיבציה לפיגועי טרור. הם אוחזים בצינור הדלק "המוסרי" של ארגון החיזבאללה. במשאבי גיוס הכספים, בגיוס המתאבדים. אכן, על אותו המשקל, יש עלינו להכליל את אנשי התקשורת אל תנועת החמאס. על הקהילה הבינלאומית להקיא מתוכה את פעילי הטרור האוחזים בתוויות ה"עיתונאים" לצורכי הגנה אזרחית. נכון הדבר, אין המדובר ב"כוח צבאי סדיר" של גופי הטרור, כי אם ב"מהפכה אזרחית" במסגרתה שותפים לפעולות הרצח גם אנשי החברה התקשורתית.

הנה כי כן, נראה כי הגיעה השעה בה נקבע עמדה ברורה ואיתנה. זו העת כי אנשי התקשורת, הפועלים בחסות, במימון, ומטעם ארגוני הטרור, ידעו כי הם שותפים אינהרנטיים למלחמת הטרור. עליהם להכיר בסכנה. תמיכתם של ארגונים בדמות "עיתונאים ללא גבולות" בפעילי הטרור התקשורתיים, רק מקשה ומסרבלת את אופי המלחמה כנגד הרדיקליזם האיסלאמי.